משום מה נקרא החג הזה על שם הגזירה, שקבע המן על פי הגורל "על שם הפור" ולא כמו שאר ימים טובים, הנקראים על שם הנס, שביטל את הגזירה ההיא? – משום שהנס הגדול ביותר נעשה באמת ב"פור", בכך שעלה בדעתו של המן הרעיון האווילי להפיל פור, שלפיו נקבע המועד "להשמיד ולהרוג" רק בעוד אחד עשר חודש. אילמלא הגורל הזה, אילו החליט המן חלילה, לאחר שקיבל את הסכמתו של אחשורוש, להוציא לפועל את פעולת ההשמדה האנטי יהודית תיכף ומיד – מי יודע מה היה גורלנו... ולפיכך נקרא החג הזה "על שם הפור".
[דעת חכמים]
"מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" [מגילה י"ב]. לא אמרו "מפני שאכלו" שהגזירה נגזרה עליהם מפני שאכלו שם מאכלות אסורים. על כך היו יכולים למצוא הצדקה, שלא היתה להם ברירה, שהיו אנוסים לדבר, העונש נגזר עליהם רק "מפני שנהנו" מפני שהיו מרוצים והיו שמחים באותה שמחה. והרי שמחה זו נאמר עליה, כי אותו רשע הוציא את הכלים שנשדדו מבית המקדש והשתמש בהם, ועם שהוא נהנה ורץ להשתעשע בנשפים ובחגיגות, שבהם חוגגים את מפלתו ואת חורבנו – עם כזה חייב כליה...
[פרחי הלבנון]
אורה זו תורה. שמחה – יום טוב, ששון – מילה, ויקר – תפילין
[מגילה טז:]
וצריך להבין, אם כן, למה שינה הכתוב? – היה עליו לפרש במגילה "ליהודים היתה תורה ויום טוב, מילה ותפילין. ועוד וכי עד אז לא היו להם מצוות אלו? אבל היא עצמה היתה הגאולה והישועה הרוחנית שלישראל שהרגישו בנפשותם כי תורה היא אורה, ויום טוב שמחה, והמילה– ששון. ותפילין הם יקר. כי אותו דור אשר זכה לנסים בכח התשובה, בודאי נתעלו נפשותם ובאו לאמונת התורה ונתמלאו אורה בכח התורה, שמחה בכוח יום טוב ששון בכח מילה ויקר בזכות תפילין.
[שפת אמת]
קיימו וקיבלו – קיימו מה שקיבלו כבר, [שבת פ"ח] עיקר שנאתו של המן לישראל וכעסו עליהם, היה בגלל "ודתיהם שונות מכל עם" העובדה שלא אמרו הבה ונתפשר עמו לשנות כתב ולשון ומלבוש ונתערב עמו, ונציל עצמנו מגזירתו הרעה, והם לא עשו כן, אלא לבשו שקים וקיבלו על עצמם למות על קדושת התורה, היא היא הקבלה מרצון.
[מהר"ל]
מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק [גיטין נ"ז]
הרב מלובלין רבי מאיר שפירא נכנס פעם אל גביר גדול מחוגי המתבוללים לקחת תרומה בשביל ישיבת לובלין. אני אינני זקוק לישיבות – השיב הגביר. לא בני, ועל אחת כמה וכמה נכדי, לא ילמדו בישיבת לובלין.... וכי אתה רואה עצמך – שאל רבה של לובלין – שונא ישראל גדול יותר מהמן? מפני מה? נעלב הגביר. השיב הרב בגמרא מסופר: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מגדול השונאים מהמן הרשע יצאו נכדים שהתגיירו ונעשו בחורי ישיבה ולמדו תורה בישיבה של בני ברק, ואם אתה בטוח כל כך כי ממך לא יצאו נכדים כאלה, הרי משמעות הדברים, שאתה רואה עצמך שונא ישראל גדול עוד יותר מהמן...
שיירה ארוכה של אנשים ונשים טף וילד, נעה באטיות בשבילי העיר קראקא. מעלות השחר ביום ל"ג בעומר, יצאה שיירה הלויה בדרכה לבית העלמין העתיק ללוות את ארונו של הרמ"א [רבי משה איסרליש] כבר עברה שעת צהרים, ועדיין לא הגיע למקום. לא רק יהודי קראקא, שהיו סמוכים וקרובים לו לרמ"א, כי אם גם אנשים מהעיירות והכפרים הסמוכים נתקבצו כולם לקראקא, לחלוק כבוד למאורן של ישראל וללוותו למקום מנוחתו. ההולכים ידעו את מי הם מלווים, העם כולו ידע, כי הורמה ממנו העטרה והוסר הנזר של רבן של בני ישראל, ראש גולת אריאל, מורו ומדריכו ראשו ועטרתו. בהגיע השיירה לבית העלמין פתח הספדן את דבריו והספיד את הרמ"א הוא הזכיר את גדולתו וחסידותו גאונותו ומעשיו הטובים וקרא בעוז: "ממשה ועד משה לא היה כמשה". הספדן היה מונה את שבחיו של הרמ"א, וציין, כי הוא נפטר ביום שלושים ושלושה לעומר, בשנת שלוש מאות שלושים ושלוש לפ"ק והשאיר אחריו שלושים ושלוש ספרים. כך היה מונה והולך את שבחיו ומעלותיו, עד שהגיע לשבח השלושים ושנים. כאן הכריז הספדן ואמר: שלושים ושתים מעלות מניתי. רוצה הנני להשלים עד שלושים ושלוש, כמספר שנות חייו. מי שיודע בו שבח, יבוא ויגיד. יצא מישהו מתוך ציבור מהלווים, והכריז באזני הציבור: "יודע אני ברבנו עוד שבח: הוא היה נוהג לחזור על כל בתי ישראל ביום הפורים. עם חצות היום דופק על פתחי כולם, ומזהיר כל אחד ואחד היות ויושבים לסעודת פורים מבעוד יום מרבים בשתיה ומאריכים עד הלילה. והם עלולים לשכוח ולעבור את זמן תפילת מנחה, על כן רצוי שיתפללו את תפילת המנחה לפני הסעודה. "הודות לו" –המשיך – התפללו כולם תפילת מנחה בפורים בכך תם משא המספד ורק אז נגשו ההמונים לקבור את גופתו של אותו צדיק.
מספר לנו הכתוב כיצד מסבב הקב"ה סיבובים ומהפך לבו של אדם לעשות נס, שהרי כוונת אחשורוש במשתה היתה לעשות רצון הפחותים שבפחותים –ואף על פי כן גזר על אשתו שהיתה בת מלך להביאה שלא ברצונה. הוא רצה להראות בסעודה כבוד מלכותו, תקפו ועשרו – ואפילו אשתו לא השגיחה בו. כל זה כדי שתגבור גאותו, והוא יהרגנה וישא את אסתר.
[הגאון מוילנא]
