כתב בספר החנוך מצוה תר"נ, זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', שנצטוינו לזכור מה עשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם וכענין שכתוב: ראשית גויים עמלק. שכל העמים היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה ד' להם במצרים והעמלקים ברוע לבבם ובמזגם רע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם והעבירו מתוך כל יראתם הגדולה מלב שאר האומות, וכענין שמשלו בזה חז"ל ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה ובא אחד וקפץ לתוכה אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים ועל זכירת ענינם זה נאמר – זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים משרשי המצוה לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני הקב"ה וכי לפי דעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צונו הקב"ה לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה.
ובספר קדושת לוי כתב, על הפסוק "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" נראה דהנה לא זו בלבד דזרע ישראל מצווים על מחית עמלק דהוא זרע עשו אלא דכל איש מישראל צריך למחות את החלק הרע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו. דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם אז כיון שהאדם גם כן עולם קטן, אז יש מציאות לעמלק לכוח הרע בכלאדם וכח זה מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם ועל זה באותה זכירות בתורה, והנה כחם של זרע ישראל אינו אלא בפה, הקול קול יעקב בתורה ובתפלה, וכשאדם יש לו כח זה ובוער תמיד לבו להשי"ת אז אין שום רע יכול לשלוט בו, אך כשאדם מניח כח זה אז מיד – ויסעו מרפידים – שרפו ידיהם מדברי תורה – מיד ויבא עמלק – מיד שורה הרע עמו.
וכתב בספר אבודרהם. שנוהגין בצרפת ובפרובנציא התינוקות לקחת אבנים חלקים ולכתוב עליהם המן וכשמזכיר הקורא את המגילה המן הם מקישים זו על זו למחוק את שמו משום שנאמר ושם רשעים ירקב. וכן אומר במדרש תמחה את זכר עמלק אפילו מעל העצים ומעל האבנים.
