מה נשתנה

בפירוש "כלי יקר" מפרש ששאלת "מה נשתנה" רומזת לגלות המשולה ללילה, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אהה.. מדוע ארכה גלות מצרים מאתיים ועשר שנים. גלות בבל – שבעים שנה בלבד ואילו גלותנו זו בת אלפי השנים עודנה נמשכת, ועדיין שרויים אנו בחשכת הליל? הלילה הזה כולו מצה, שאלה זו, תשובתה בצדה. אבל אשמים אנחנו, כי "הלילה הזה כולו מצה" עוון ה"מצה" – המחלוקת, מתמשכת הגלות. גם בגלות מצרים ראה משה רבינו שני אנשים עברים נצים. קרח ועדתו חלקו על משה ואהרן במדבר. בימי השופטים והמלכים אירעו גם כן מריבות ומלחמות אמנם, מקרים אלו היו יוצאים מן הכלל ובדרך כלל שררה האחדות. אולם בית שני חרב בעוון שנאת חנם ומחלוקת, מאז לא פסקו כתות – כתות של מחבלי כרם ה', צדוקים, בייתוסים, קראים, שבתאים, רפורמים וכו' אשר בגללם התעכבה גאולתנו ונמשך ליל הגלות. 

סיבה נוספת לעיכוב הגאולה: תאוות הבצע. אבותינו במצרים רחוקים היו מן הבצע עד שמשה רבינו היה צריך לבקשם בדבר ה' לקחת את שלל מצרים, "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות י"א, ב'). אין נא אלא לשון בקשה. על אבותינו בעת שנושעו מהמן ומשונאיהם נאמר: "ובבזה לא שלחו את ידם" תאוות הבצע ממררת את חיי האדם, גוזלת את מנוחתו, מטשטשת את הגבולות שבין צדק ויושר, ועוולה וגזל ומטמטמת את החושים והיא כולה מרורים. זוהי התשובה השניה "הלילה הזה מרור". גם רדיפת התענוגים היא בעוכרינו, אף בשעבוד הקשה של מצרים היו אבותינו גדורים מלהתערב בעם המצרי שבתוכו ישבו, דניאל חנניה מישראל ועזריה, שנלקחו לחצר בבל כנערי חצר לא אכלו אלא זרעונים ומים בכדי שלא יתגאלו בפתבג המלך. (דניאל א'). 

ומה המצב כיום? כבר מקטנותם מתחנכים ילדינו לרדיפת המותרות וכאשר הופכים עניינים אלו לשגרה – מחפשים אנו אמצעי גירוי חדשים לבקרים. בדומה למי שאכל לשובע נפשו והוא מוסיף ומתבל מאכלו במיני תבלינים חריפים על מנת לעורר תאבונו מחדש, אין אנחנו מזירים עצמנו בפת-בגם, מענוגיהם של שכנינו בני עממין.